גז"ד לשני מורשעים בקשירת קשר לפשע ובחבלה אכזרית וברוטאלית ושוד של מתלוננת

מבוא

1.         הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע, חבלה בכוונה מחמירה, ושוד עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 329(א)(1)+29, 402(ב)+29, לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") וזוכו מעבירת אינוס - עבירה לפי סעיף 345(ב)(3)+(4)+(5) בנסיבות ס' 345(א)(1)+(4)+29 לחוק העונשין.

2.         כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, הנאשמים קשרו קשר לביצוע מעשי שוד ואלימות. לשם קידום הקשר הצטיידו הנאשמים בכובעי גרב, כפפות וסכין וביום 20.6.2010 בסמוך לשעה 8:15 ארבו למתלוננת ליד דלת דירתה. כשהגיעה המתלוננת, התנפלו עליה הנאשמים, נאשם 1 אחז בסכין, חנק אותה בצווארה ושניהם גררו אותה לתוך הדירה. שם הכו אותה באכזריות בפלג גופה העליון, בפניה ובצלעותיה, עד אשר איבדה את הכרתה, לאחר מכן נטלו עימם הנאשמים כסף בסכום שלא הוכח ושני מכשירי טלפון נייד שהיו בדירה.

3.         המתלוננת אושפזה בבית חולים רמב"ם עם חבלות מרובות בפנים עם דימומים  תת-עוריים, המטומות שפשופים ושריטות בחלקי גוף שונים ובכלל זה שברים בצלעות 11-8 מימין ושברים בזיזים הרוחביים של החוליות המותניות L1  ו- L2 מימין, ושבר באף.

4.         לבקשת המאשימה הוכן תסקיר נפגע עבירה ממנו עולה כי המתלוננת אשר חוותה את תחושות הפחד, החרדה והאימה, טרם עיבדה את משמעות הפגיעה והשלכותיה ונראה לעורכת התסקיר כי רגעי הפגיעה בצורתם הגולמית מלווים ומשפיעים על מצבה כיום, תהליך הריפוי של הפגיעות הפיזיולוגיות נמשך מספר חודשים ובאזורים מסוימים בפניה איבדה תחושה.

החוויות הקשות שחוותה במהלך האירוע לרבות "המפגש עם המוות" מתבטאים בסימפטומים פוסט טראומטיים והביאו  לאיבוד הביטחון האישי והשקט הנפשי וכן קיים החשש כי תותקף שוב. המתלוננת פנתה לעזרה נפשית, הקשר הטיפולי נמצא בראשיתו וכיום הכוחות והמשאבים הרגשיים שנותרו לה להתארגנות הינם מצומצמים. היא מצפה שחומרת הפגיעה בה תקבל הכרה בשיקולי הענישה ובנוסף להטלת פיצוי כספי שיאפשר לה לפעול לרווחתה הנפשית ושיקומה.

תמצית טיעוני ב"כ הצדדים לעונש

5.         ב"כ המאשימה ביקשה מבית משפט להטיל על הנאשמים עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלוננת, בטיעוניה שמה דגש על היות האירוע יוצא דופן בחומרתו. נסיבות ביצוע העבירות מצביעות על אכזריות ופגיעה קשה במתלוננת כפי שעולה מעדותה, מהמסמכים הרפואיים ומתסקיר נפגעת העבירה לפיו המתלוננת סובלת מאז האירוע הן מנזקים גופניים והן מנזקים נפשיים.

בנוסף ביקשה ב"כ המאשימה להחמיר עם הנאשמים לאור עברם הפלילי. לטענתה בשל העונש המרבי הקבוע בחוק - 20 שנות מאסר - ומדיניות  הענישה יש להטיל על הנאשמים עונש מאסר משמעותי והרתעתי שיביא להרחקתם מהחברה לתקופה משמעותית, בנוסף למאסר מותנה ולפיצוי משמעותי שיסייע למתלוננת להשתקם ולממן טיפולים פסיכולוגיים להם תזדקק בעקבות המעשים הקשים שבוצעו בה.

לתמיכה בטענותיה הציגה ב"כ המאשימה אסופת פסיקה הכוללת בין השאר פסקי דין של בית המשפט העליון  שלא התערב בעונשי מאסר לתקופות של 10, 13 או 15 שנה שהוטלו בגין עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה בנסיבות דומות, או קלות יותר, לטענתה.

6.         ב"כ נאשם 1 ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשמים  ולהטיל על שניהם עונש זהה. לטענתו יש לזקוף לזכות נאשם 1 את דרך ניהול ההליך, לקיחת אחריות בעת עדותו בחקירה הראשית, חקירה קצרה של עדי התביעה ולהתחשב בנסיבותיו האישיות, בן 55, שעלה לארץ מגיאורגיה בשנת 93, עד לעלייתו חי חיים נורמטיביים ובין השאר שימש קצין בצבא הגיאורגי.

אמנם לחובתו הרשעות בעבירות חמורות, אך הוא מבקש לצאת מחיי הפשע ולהשתקם. בנוסף ביקש להתחשב בתקופה הארוכה בה נאשם 1 שוהה במעצר, שתנאיו קשים מתנאי מאסר. במהלך מעצרו נפטרה אימו והוא לא יכול היה להשתתף בלוויה או בשבעה.

בעת גזירת העונש ביקש להותיר פתח תקווה שיאפשר לו לאחר שחרורו להשתקם ולא לחזור לבצע עבירות, תוך הדגשה כי העבירות בהן הורשע הנאשם חמורות, אך הנזק שנגרם למתלוננת אינו חמור ואין תיעוד התומך בטענה כי נותרו לה נזקים גם היום והנאשמים נמצאים בסכנה של פגיעה ע"י בעלה של המתלוננת.

7.         ב"כ נאשם 2 הצטרף לטיעוני ב"כ נאשם 1 עם סייג. לשיטתו יש לאבחן בין הנאשמים ולהטיל על נאשם 2 עונש קל יותר בשל גילו הצעיר- בן 33,  חלקו בביצוע העבירות ועברו הפלילי שאינו כבד כעברו של הנאשם האחר. בטיעוניו סקר את נסיבותיו האישיות של הנאשם אשר עלה לארץ מברית המועצות בשנת 2000, קיים חיי משפחה, נשוי ואב ל-3 ילדים ועבד בעבודות פיזיות קשות כדי לפרנס את משפחתו.

מאחר ולטענתו מדובר בנאשם בר שיקום ובשל גילו ביקש כי יושת עליו עונש מאסר שלא יעלה על מספר שנים בודדות. בהתחשב בזיכוי מעבירת האינוס בגינה נוהל הדיון בפני הרכב ביקש להטיל עליו עונש מידתי שיאפשר לו שיקום בהמשך הדרך.

לתמיכה בטענותיו הציג אסופת פסיקה הכוללת בין השאר פסיקה של בית המשפט העליון  ובהן עונשי מאסר בעבירות דומות לתקופות של 48, 72 או 82 חודשי מאסר.

8.         בתום הטיעונים לעונש, הביע נאשם 1 חרטה "על מה שקרה" כהגדרתו, קיווה כי זהו ההליך המשפטי האחרון בחייו, תאר את סבלו בשל פטירת אימו בעת שהייתו במעצר והוסיף כי "אני מקווה שהדוגמה שלי תשמש גם לאחרים כאות אזהרה שלא יבצעו דברים כאלה". נאשם 2 הביע צער וחרטה על מה שקרה למתלוננת ואיחל לה בריאות.

דיון

9.         העבירות בהן הורשעו הנאשמים חמורות ונסיבות ביצוען מצביעות על חומרה יתרה. הנאשמים לא בחרו במתלוננת כקרבן אקראי. למרות שלא הכירו אותה מהיכרות מוקדמת ואין להם כל סכסוך עם המתלוננת הם נכנסו לדירתה וחבלו בה באכזריות. המניע למעשיהם לא הוכח, אך מהעדויות עלה כי הגעתם לדירת המתלוננת לא הייתה מקרית וניתן להבין כי נשלחו לבצע את מעשיהם במצוות מאן דהוא שאת פרטיו סרבו למסור.